בסוף אוגוסט פורסמה במגזין הפורטוגלי Sabado כתבת מגזין על יהודים שהתגוררו או הגיעו לפורטוגל בתקופת מלחמת העולם השנייה. מגזין Sabado הוא מגזין שבועי שעוסק בנושאים חברתיים, בתחקירים היסטוריים המבוססים על מסמכי ארכיון ובפרסום מאמרי דעה וראיונות.
בכתבת המגזין מובאים סיפורים של מספר יהודים שגורשו מפורטוגל או הצליחו להגר למדינות אחרות מחוץ לאירופה בסיוע של הפורטוגלים ובכך חייהם ניצלו. בנוסף, לאחר מכן אותם יהודים שמרו על קשר עם פורטוגל והיא תפסה מקום מיוחד בליבם.
בחרנו להביא מספר סיפורים מתוך הכתבה.
הארכיטקטור ארמניו לוסה נישא ב-1935 לליסה, יהודיה שעברה לפורטוגל מגרמניה שנה לאחר שהיטלר עלה לשלטון. לליסה היו שני אחים, אחד שכבר עבר לפורטוגל והשני, ארנסט לייבליך שנשאר בגוב האריות בגרמניה. בינואר 1939 ארמניו ביקש אישור מהשר מריו פאיס דה סאוסה לגבי ביקורו של ארנסט בפורטוגל למשך שלושה חודשים. הוא ציין בבקשתו שארנסט, שלומד באיטליה, כבר התגורר בפורטוגל בשנים 1933-1934 והייתה לו תעודת זהות ושיש לו אישור כניסה לארה"ב.
הפורטוגלים ידעו היטב שהממשלה החדשה לא רצתה יהודים בפורטוגל ולכן ארמניו ציין שגיסו ישאר בבית שלו והוא ישלם את הוצאות המחייה שלו ולא לא יגרום לבעיות. המשטרה החשאית סירבה לבקשה.
אז, ארנסט בעצמו כתב מכתב בספרדית למנהל המשטרה החשאית על כך שהוא חי במילנו, שהוא אמן ושהוא רוצה לבקר את אחותו. גם בקשתו נדחתה. בקשותיו היו דחופות כי ב-1938 מוסוליני כבר עלה לשלטון באיטליה וחוקק חוק שאסר על יהודים להיות בעלי רכוש ועסקים.
לבסוף, הודות לקשריו הטובים של ארמניו עם המשטרה החשאית, הבקשה אושרה, כנראה על ידי השר עצמו והודגש בה שהאישור ניתן לשלושה חודשים בלבד. ארנסט לא עזב את פורטוגל וכתב מכתב למשטרת המעקב וההגנה שבו הוא מתחנן שיאריכו לו את השהות בפורטוגל. לבסוף, עם ההתערבות של ארמניו, הוארכה שהותו של ארנסט מדי כל 30 יום והוא המתין לאישור קבלת ויזה לארה"ב. בנוסף, ארמניו נתן לארנסט את הכסף שחסך לקניית רכב כדי שיוכל להגיע לארה"ב. בגלל שתוקף שהותו הסתיים, הוא נכנס למעצר עם בקשות רבות לצאת לקונסוליות ולנסות להשיג ויזה. לאחר נסיונות קשים שארכו חודשים, ב-31 בינואר 1941 הוא קיבל את הויזה לארה"ב ו-15 חודשים לאחר המעצר הראשון שוחרר.
ארנסט נפטר ב-2009 ועיתון לוס אנג'לס טיימס כתב שהוא היה חלוץ במכירת קפה וחטיפים במשרדים, דרך החברה שהוא ייסד ב-1967 עם אשתו. כמו כן, הוא היה פילנתרופ. הוא כל הזמן ביקר בפורטוגל ותמיד נשאר במלון Boa Vista בפורטו. בביקוריו בפורטוגל, הוא בנה אוסף של 47 יצירות ששייכות ל-22 ציירים מתחילים שבסופו של דבר ירשו בנותיו של האח השני, פריץ ואחר כך עברו לרשות קרן לואיס ה-1. "האח, פריץ, עשה חיים כאן בפורטוגל", נזכרת האחיינית שלו, הבת של ארמניו וליסה. "הוא היה איש מכירות נוסע, מכר מטריות ועשה קריירה בחברת חולצות בבעלות חבר יהודי".
ליסה, אחותו הפכה לסופרת מפורסמת בפורטוגל.
למרות שהגיבורים הראשיים בכתבה הם יהודים, המונח הופיע רק לעיתים נדירות בתיקי משטרת המעקב וההגנה (המשטרה החשאית), מה שמשקף את העדר האנטישמיות הנרחבת במדינה ואת המדיניות הנייטרלית של פורטוגל כלפי היהודים לעומת מדינות אחרות באירופה. המילה הנפוצה ביותר במסמכים הייתה "לא רצויים" שציינה באופן כללי את הזרים שהממשלה רצתה מחוץ לפורטוגל בגלל שלוש סיבות: פלילי, פוליטי או גזעני.
לפעמים הבחנה כזו נעשתה לפי העין. ב-1943, יוסף מולר נעצר בגלל כניסה חשאית לפורטוגל. הוא עזב את גרמניה, עבר להולנד, בלגיה ואז לספרד. זה היה מסלול נפוץ ליהודים עם התפתחות המלחמה. משטרת המעקב וההגנה כתבה עליו: "מולר לא רוצה לחזור בשום אופן למקום שממנו הוא בא. ראוי לציין את הופעתו, המינוח והגיית הגרמנית אינם אופייניים לעובד שטוען שהוא עובד ביציקה, אלא לאדם בעל השכלה טובה. הסיפור של הטיול נראה מומצא, האיש לא נראה כיהודי".
התייחסות מעורפלת נוספת למעמדו היהודי של הנאשם הייתה במקרה של וולטר זליגמן שלפי הדוח של משטרת המעקב וההגנה ב-1940 כונה כ-J הגרמני. זאת גם דוגמא לחוסר רגישות במדיניות המשטרה הפורטוגזית. משטרת המעקב וההגנה קבעה שעליו לחזור להולנד, היכן שמתגוררת אימו, שנפלה כבר אז בידי הנאצים. זליגמן התחבא בחווה של ורלה סיד שנלחם עבור חברו. הרעיון תמיד היה דומה, להישאר בפורטוגל כמה שצריך כדי לקבל ויזה לארה"ב ולהימנע מגירוש. ורלה כתב בקשות לכל מי שהוא יכול, על כך שהוא מכיר את זליגמן אישית ושהוא עובד שלו. זליגמן שוחרר בפברואר 1941 והפליג לאקוודור, שם עשה קרייירה כמהנדס ופרופסור.
פרנץ פישלר נעצר ע"י משטרת המעקב וההגנה לאחר שצבר המון חובות ולא שילם לערבים, הוא ברח מגרמניה ובזבז את ההון של משפחתו. משטרת המעקב וההגנה ביקשה ממנו לעזוב את המדינה והוא ביקש מהקונסול הגרמני להתערב ולשלם את חובותיו אך ללא הצלחה. הוא ישב בכלא 19 חודשים ושוחרר, כאשר לא ברור כיצד שילם את חובותיו. פישלר הפך לשחקן ומחזאי תחת השם פרנץ טרובורג ונפטר ב-1982.
היו עוד מקרים יוצאי דופן. צ'יל ז'דנובסקי, לשעבר אזרח פולין, היה חסר סטטוס בפורטוגל. הוא נעצר ב-1941, לאחר שפליט יהודי התלונן בפני משטרת המעקב וההגנה כי סחט ממנו 650,000 דולר תמורת אישור שהייה בפורטוגל וכביכול תמורת ויזה לברזיל. כמו כן, נכתב שהיו פליטים נוספים שרומו. ז'דנובסקי, בן 49, חי בפורטוגל מ-1912 כסוכן מסחרי עצמאי, כפי שאמר בחקירה. הוא גורש ב-27 ביולי 1942.
מהסיפורים הללו ניתן להבין כי גם פורטוגל הקשתה על היהודים ורצתה בגירושם, אולם, עדיין, ביחס למדינות אירופה האחרות, היחס שלה ברמה המעשית היה קצת יותר נייטרלי.
יחד עם זאת, כידוע, פורטוגל הכירה בזוועות העם היהודי בפורטוגל ומכוח כך ביצעה את התיקון המפורסם לחוק האזרחות, שמאפשר לכל יהודי שיכול להוכיח זיקה לגירוש ספרד, ליהנות מהדרכון הפורטוגלי, המקנה אזרחות אירופאית לכל דבר ועניין.
למידע נוסף – ניתן ליצור איתנו קשר.
